מקורו של חוק לשון איסור לשון הרע בשנת 1961, ומועד חקיקתו נעוץ בימי הזוהר של העיתונות הכתובה במדינת ישראל. כתבים ועיתונאים בימים האלו נהגו לבקר ואף לעקוץ את חבריהם למקצוע, אנשי ציבור, פוליטיקאים, ידוענים, ואנשי צבא במה שהיה פינג פונג עסיסי של שיח שלעיתים גם גלש להשתלחויות הדדיות או חד צדדיות, על פני דפי העיתונים.
בתוך כך חוקק חוק לשון הרע אשר קבע בין היתר מגלה על חופש הביטוי ששנים לאחר מכן בשנות ה-90 של המאה הקודמת, עוגן כזכות יסוד כחלק מחוקי היסוד של מדינת ישראל.
לצד זכותו של מי שטוען כי דיבתו הוצאה ושמו נגרר בבוץ באופן העולה בקנה אחד עם דיבה ולשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, מצויה זכותו של מי שנטען לגביו כי הוציא דיבה לטעון להגנותיו הקבועות בחוק, ובין היתר "הגנת תום הלב".
הגנת תום הלב קבועה בסעיף 15 לחוק, וקובעת כי גם אם הדברים שפרסם אותו אדם שהואשם כי הוציא דיבתו של חברו, הוא לא יראה כמי שחב בפיצויו בתנאי שנהג "בתום לב" ובהתאם לתנאים שנקבעו בהגנה זו בחוק.
במרוצת השנים נהרות של דיו נשפכו בין עורכי הדין ובפסקי הדין של בתי המשפט בעיסוק במתח שבין פרסום לשון הרע לתום לב. הגנה זו תעלה בדרך כלל בין היתר כטענת הגנה בתביעות הנוגעות לפרסומים עיתונאיים, ביקורות, סכסוכי שכנים, פרסומים ברשתות החבריות וכיוצב'.
בכל מקרה בו עולה הטענה לתחולתה של הגנה, יש לדון במקרה לגופו על נסיבותיו הספציפיות כדי להכריע האם בכל מקרה עומדת למפרסם ההגנה או לא. לעיתים, שינוי קל בנסיבות או אפילו בזהות המפרסם, יובילו למסקנה כי מפרסם פלוני זכאי להגנת תום הלב, בעוד שמפרסם אלמוני – גם אם פרסם את אותו הפרסום בדיוק, אינו זכאי לה וימצא כמי שחב בפיצוי בגין לשון הרע.
חוק איסור לשון הרע קבע מספר נסיבות חלופיות, המקימות חזקה לכך שמדובר בפרסום לשון הרע בתום לב. במידה שאחת מהנסיבות הללו התקיימה בפרסום המדובר, נטל ההוכחה כי המפרסם לא פרסם את הפרסום בתום לב, עובר לכתפיו של התובע, מצב חריג למדי בעולם העוולות האזרחיות בהן הנטל לטעון להגנה כלשהי, חל דרך כלל על הטוען לה.
כדי לזכות בהגנת תום הלב, נדרש שיתקיימו שני תנאים מצטברים, הנתבע פרסם את הפרסום בתום לב, כאשר מדובר במבחן "אובייקטיבי" כאשר נשאלת השאלה, האם המפרסם היה צריך לדעת כי הפרסום מהווה לשון הרע. ככל שיוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע או כי המפרסם היה יכול לדעת כי התובע יפגע, הרי שההגנה נשללת. הדרישה השנייה, היא שעל הנתבע להוכיח שנסיבות המקרה נופלות לאחד מתתי הסעיפים של הגנת תום הלב. ככל שאחד משני התנאים לא הוכח, לא מתגבשת הגנת תום הלב.
סעיף 16 לחוק קובע את נטל הוכחה לעניין הגנת תום הלב וקובע חזקה לפיה בהתקיימות אחד משלושה תנאים, חזקה כי הפרסום לא נעשה בתום לב, ובתוך כך הוכחה כי הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתות הפרסום, המפרסם לא נקט אמצעים סבירים לבחון את אמיתות הפרסום (למשל באמצעות תחקיר או בירור נתונים שיכול היה המפרסם לנקוט); הפרסום נועד לפגוע במידה גדולה יותר מזו שהייתה צריכה להיות מוגנת על פי סעיף 15.
בנוסף, חשוב לזכור ולהבין כי הגנת תום הלב אינה מוחלטת ויריעת ההגנה שהיא מעניקה למפרסם "תמים" אינה בלתי מוגבלת, ובפרט כאשר מדובר בפרסום על ידי כלי תקשורת. לפי סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, אם פורסם דבר פרסום העולה בגדר "לשון הרע" כהגדרתו בדין בכלי תקשורת כלשהו, הגנת תום הלב לא תעמוד לאחראים לפרסום אם הנפגע דרש פרסום תיקון או הכחשה והמפרסם (או כלי התקשורת במסגרתו פורסם הפרסום) לא פרסמו את התיקון או ההבהרה הנדרשת באותו גודל ובאותה מידת הבלטה בהם פורסם הפרסום שהכיל לשון הרע, ותוך זמן סביר.
אין ספק כי מדובר בהגנה חשובה בפרט כאשר מדובר בחוק שיש בו כדי לפגוע בחופש הביטוי ולרסן אותו. בתוך כך, ולולא הגנת תום הלב, לא הייתה ניתנת לעיתונאים וגופי תקשורת האפשרות לחקור ולדווח, מבלי לחשוש מריסון והשתקה ותחת חרב כלכלית בדמות הפיצוי הקבוע בחוק איסור לשון הרע.
